היי אני עינבל, בת 39, רווקה ללא ילדים
לפעמים כשאני רואה פרסומת לטיטולים אני יכולה בשנייה להתכווץ! אני מסתכלת על התינוק בפרסומת, על האמא, על הקשר המושלם שלהם וברגע אחד יצר האימהות משתלט עלי וברגע יש לי תסריט ברור וידוע מתחילת ההריון, איך אני מתנהגת בהריון, איך אני נראית, מה אני לובשת, מה אומרים לי, איך זה מרגיש, גם כל הסדרי הלידה ברורים לי והלילות הראשונים ואיך אני מגיבה לילד שלי והוא הוא אלי ואיך אני מרדימה אותו תוך שאני שרה לו ומלטפת אותו… פרסומת אחת והכל ידוע לי מראש! ואני מרגישה הכי מוכנה ובשלה! מצידי עכשיו להיכנס להריון
אבל אז אני נזכרת שאני לבד וכמה אני לא רוצה לעשות את זה לבד, אפילו שיש לי חברות שהביאו ילד לבד והן מאושרות עד השמים ובצדק – אני לא רוצה לבד.
לא. רוצה. יותר. להיות. לבד.
בגלל שבחיים לא חוויתי זוגיות יפה, בריאה, שלמה… ורוב החיים הייתי לבד, חשוב לי להגשים קודם זוגיות ורק אחר כך את האימהות.
אני רוצה להתאהב, לייצר זוגיות נפלאה, להיות בת זוג, מאהבת, מאוהבת….. ורק אז, יחד, להביא לעולם את פרי אהבתנו ואולי אני אפספס את הטיימינג, לא ביג דיל.. נאמץ, זה לחלוטין הפי אנד מבחינתי
מקסימום ב"מקרה הכי גרוע" אם פספסתי ואני נשארת לבד? (שזה גומר אותי לחשוב על זה) – אני אאמץ. לבד.
זה כבר לא נשמע הפי אנד, זה נשמע חרא אנד, אבל אני יודעת שלא משנה מה, ברגע האמת אני אהיה שלמה ומאושרת. אני פשוט יודעת…
כי בשאר הזמן, כשאין פרסומות ואני לא במצב רגיש, אני הכי הכי סגורה על עצמי שאין לי מה למהר וכל הזמן לפני ומה שצריך לקרות יקרה ומה שיוצא אני מרוצה…. כזה..