להשאר בבית עם הילד שלי ולגדל אותו. רעיון שנראה לאנשים רבים מוזר לנוכח הציפייה החברתית המודרנית מנשים לחזור למעגל העבודה ולטפח קריירה מפוארת. אני בחרתי אחרת. 

זו בחירה לא קלה להישאר בבית במציאות הכלכלית של ימינו, אבל בעיני אין אפשרות אחרת. עוד לפני הכניסה להריון, עוד אפילו לפני שהתחתנתי ידעתי שאני אהיה אמא שמגדלת את ילדיה בבית. בעיני, לילד שלי אין מקום במסגרת חינוכית ממלכתית, בעיקר בגילאים כה צעירים. הטבע נתן לי אינסטינקט אמהי והוא אומר לי שהדבר הכי נכון עבור הילד שלי הוא להיות איתו, לעזור לו להתפתח עם הכוונה אישית שלי, לעודד את סקרנותו, להיות אחראית לחינוך שלו ולא למסור את אחריות הטיפול בו בידי גורם חיצוני. 

מאיזושהי סיבה הנושא הזה מקומם רבים. אך אין בכוונתי לגרום לרגשות אשם. נהפוך הוא. המטרה שלי היא לתת עוד צד בדיון החשוב מאין כמותו על חינוך ילדינו. ועדיין, כששומעים את דעתי בנושא, מיד נכנסים למגננה. "משפחה לא יכול הלהתקיים ממשכורת אחת", "את לא תמצי את הפוטנציאל שלך" ועוד ועוד. חברה שלי ניסחה את זה באופן מושלם: "האם אני רוצה לחזור לעבוד, או שחינכו אותי כך?"

הבאתי ילד לעולם ואני לא רוצה שמישהו אחר יגדל אותו. אני מאמינה שהשנים הראשונות של הילד, הן החשובות ביותר בהתפתחותו ואני מתכוונת לנצל כל רגע בזמן הזה. לגדל את איידן זה הדבר הכי מעניין שעשיתי בחיי. התמזל מזלי ללכת בעקבות הלב שלי ולהישאר איתו. אין עונג גדול מזה.