אני רוצה לספר לכם (או לכן…) סיפור מצחיק, אך נכון ואמיתי. משפט שחקוק לי מימי טרום הגירושים שלי. נסעתי במכונית  עם אמא שלי וסיפרתי לה שאני מתגרשת…

הייתה שתיקה. ארוכה. זמן שנראה כנצח ואחריו היא אמרה רק משפט אחד: "מי ייקח אותך עם ארבעה ילדים???

המשפט הזה הדהד היטב במכונית שלי שהמשיכה ליסוע כאילו כלום לא קרה. ואז הדהדה עוד שתיקה, של לפחות 30 שניות.

ואז.. התחלתי לצחוק. פשוט לצחוק. לא כי זה כל – כך הצחיק אותי, טוב אולי קצת… אמא שלי עם המשפטים הפולניים שלה תמיד קורעת אותי.. אבל בעיקר צחקתי מעצם האמירה , החד משמעית שהייתה שם. או לפחות ככה זה נשמע באוזניים שלי. האמירה הזאת שמישהו בכלל צריך "לקחת" אותי! מה זה לקחת אותי? לאן צריכים לקחת אותי? איפה נמצא המקום הזה, והכי חשוב-  מה יעשו איתי שם, במקום הזה???!!!!!!

ככל שעבר הזמן, יותר ויותר אנשים שמעו על "המקרה המצער שקורה לי", ואחרי שעוד יותר היה להם מצער שאני לא עצובה , לא שבורה, לא מתפרקת, הבנתי שאמי  היקרה הייתה רק קצה הקרחון …

כי באיזו זכות, או באיזו יוהרה, אני עושה דבר שכזה???? בן זוגי  לשעבר הינו אדם מקסים, מתוק וטוב לב. נאמן, חרוץ- ומסור למשפחה. הוא מעולם לא היכה אותי, לא בייש אותי ולא חיפש ריגושים מחוץ לבית. תמיד נראינו מהצד כזוג יציב, אנשים שכל עולמם היה משפחה וילדים. הבית תמיד מסודר ונקי, סירים לא התעופפו להם בחצות הליל לא היו צעקות, ולא מכות, אז.. למה? למה את עושה את זה למשפחה המהממת שלך? למה את עושה את זה לילדים המתוקים שלך? למה את עושה את זה לבן זוגך- הנשמה הטובה? למה את עושה את זה לעצמך? אבל בעיקר, ואולי בעצם רק… זה למה את עושה את זה לנו??????

כי כשאת מתגרשת ככה, פתאום באמצע החיים, את מאלצת גם אותנו לעבור טלטלה. כל- כך חזקה. כזו שלא ביקשנו ובטח שלא רצינו אותה בחיינו. כשאת מתגרשת אנחנו נאלצים פתאום להסתכל על החיים שלנו ואם לא מספיק קשה לנו גם ככה, את "עפה" על עצמך, שמחה ומאושרת, בלי טיפת רגשות אשמה או חרטה. כשאת מתגרשת אנחנו נאלצים להסתכל פתאום, ללא הודעה מוקדמת, על בני הזוג שלנו, הפרטיים, ולשאול את עצמינו את השאלה המאיימת הזאת: "אם היא… אם הם….אם ככה…. מה זה אומר עלינו?"…

ולמה אני מספרת לכם את כל זה? יש פה פואנטה, תיכף אגיע אליה. מבטיחה.

אני עדיין גרושה. באושר. בלי זוגיות. שלמה לחלוטין עם הצעד ההוא, עם ארבעה ילדים קטנים. השאלות של כל המודאגים והמודאגות למיניהם עוד ממשיכות לצוץ מדי פעם. ("איך את מסתדרת לבד עם ארבעתם"? "איך את מצליחה לפרנס אותם"?, "בטח קשה לך, עכשיו, בחגים " – ועוד)

ואת האמת? ברגע של כנות, זה לא קל. לפעמים זה אפילו  קשה. לא, לא קשה, מאתגר. לפעמים יש הרבה לבד. לפעמים עולים פחדים, ואם זה לא מספיק אז לאחרונה עשיתי שינוי תעסוקתי מאוד משמעותי, והלכתי מהנודע והמוכר – תיאטרון, לימודי משחק, בימוי, לעבר עתיד הכי לא נודע והכי מלא באנשים מצוינים שעושים את זה עוד המון לפניי- אימון אישי. שזה בגדול להיות עצמאית, נטולת יכולת מינימלית לצפות מה יילד  יום, תנודתיות בלתי נשלטת בהכנסות (ההוצאות צפויות אם כי לא תמיד נשלטות) ללא שעות מסודרות ומוגדרות במערכת השבועית. נשמע מפחיד, נכון???? אבל מה? אני עפה!!!

אני הולכת בדרך שלי, הכל- כך אישית, הכל- כך מלאה בשיעורים, בהתבוננות, בנפילות, בקימות, בתובנות ובמתנות שאני מקבלת על בסיס יומיומי מהיקום המדהים הזה. היקום שמדי לילה, לפני השינה, לוחש לי באוזן כמה אני נפלאה, וכמה שאני לא בודדה, אף לא לרגע… (לבד כן, בודדה לא…:))

ועכשיו מגיעה הפואנטה.

טוב , אחרי כזה build up אתן בודאי מצפות לאיזו הארה, סטייל מינימום רובין שארמה, אבל.. לא. הפואנטה היחידה שאני רוצה לומר לכן זה שאם אתן לא רוצות יותר להיות ביחד,בזוגיות, או במשפחה, אז אל תהיו.קיימות סיבות רבות ומגוונות לרצון לפרק מסגרת ורוב הנשים מבינות את המחירים הכוללים, ברוב החזיתות שהן בתחומי אחריותן (בעיקר ילדים)

רק אל תצפו שכל העולם ואישתו יתמוגגו מאושר וירתמו לטובתכן. יהיו הסיבות אשר יהיו. על כן לפני שאתן עושות את הצעד הזה, תהיו בטוחות שזה מה שאתן באמת רוצות. תבדקו את זה מכל הזוויות האפשריות, ואז צאו לדרך שלכן.. שאולי היא לא קלה, לפעמים אולי קשה, אופס- מאתגרת, ואולי לפעמים האור לא ברור אם הוא בקצה המנהרה, ולפעמים אפילו את המנהרה עצמה לא ממש תראו.

אבל זאת תהיה הדרך שלכן, האישית, המיוחדת, עם החותמת שלכן עליה ועל החיים. וזה שווה המון. תאמינו לי.