שמי מיה ג'אן, בת 30, נשואה לאבי ואמא ליוסי בן שנה. מרמת גן. סיעת בגן ילדים בעברי, עכשיו אמא במשרה מלאה.

אני רוצה לדבר על חופש בחירה בלידה ולאחריה.  הלידה שלי הייתה בסדר יחסית, אבל בדיעבד הייתי רוצה שהיא תהיה אחרת. גם לאחריה. אז לא ידעתי הרבה דברים, מאוד סמכתי על המערכת, בית חולים, רופאים, אחיות וגם הקשבתי לעצות של "נשים שילדו ויודעות מה זה ומה צריך לעשות" ( כי מה אני מבינה, הרי זה הריון ראשון שלי…) אז מצאתי את עצמי עושה דברים שלא באמת רציתי אלא כי ככה זה מקובל… על זה אני מאוד מצטערת ובפעם הבאה אני אהיה זאת שקובעת כי זה הגוף שלי! וזה התינוק שלי! ואני יודעת הכי טוב מה מתאים לי ולו!

הצירים הסדירים התחילו לי פתאום, בבוקר, בתחילת שבוע 38. ניסיתי למשוך כמה שיותר בבית, עשיתי תנועות מעגליות עם האגן, רקדתי, עשיתי מקלחות, אפילו הדבקנו אני ובעלי מדבקה גדולה על הקיר, שני עצים עם מלא מלא עלים שמדביקים בנפרד, עלה עלה…היה מצחיק לראות אותי מהצד, רגע אחד אני מדביקה עלים ופתאום רוקדת לי בצורה מוזרה( כדי להקל על הכאב).בשמונה בערב כבר לא יכולתי וגם רציתי לדעת באיזה שלב אני נמצאת ושהכל בסדר, אז נסענו לבית חולים, שם חיברו אותי למוניטור ואמרו לשכב ולחכות. זה היה מאוד כואב…לא הרגשתי שטוב לי לשכב, ממש רציתי לקום ולזוז כמו בבית, כי בתזוזה פחות כואב, אבל אסרו אלי, אז שכבתי וסבלתי בשקט. בסוף שיחררו אותנו כי לא הייתה פתיחה. לאחר כמה שעות חזרנו שוב לבית חולים כי כבר רציתי לטפס על הקירות מהכאבים, פשוט לא הייתי מסוגלת לשבת, לעמוד, לשכב, לזוז…שאלו אם אני רוצה זירוז, עניתי כן. קיבלתי זירוז, שמו אותי במחלקה ואמרו לחכות עד שהלידה תתקדם. בחדר גם רקדתי קצת, בעלי עשה מסאז'ים , היה נחמד, עד שהתחילו ממש פיצוצים, מי שקיבלה זירוז יודעת מה זה. הפתיחה התקדמה מאוד לאט. ביקשתי אפידורל שחיברו לי אחרי שעתיים בערך. אחרי זה הרגשתי הקלה ואפילו נחתי קצת. אבל אז נעצרה הפתיחה לשעתיים שלוש ונתנו לי שוב זירוז. כשהלידה התקדמה הפסקתי להזרים אפידורל כי רציתי להרגיש את הלידה עצמה וכדי לדעת מתי ללחוץ. בחדר לידה אמרו לי שוב לשכב ולא לקום, היה לי לא נוח וכואב, אבל חשבתי שאם אמרו אז כנראה ככה צריך. גם הלידה עצמה הייתה בשכיבה כמובן. בדיעבד גיליתי שממש לא חייבים לשכב כל הזמן, שאפשר ורצוי לזוז כדי להקל על הכאב וכדי לזרז את הלידה. אבל בלידה שלי לא ידעתי. אף אחד לא אמר לי את זה כדי שאבחר מה מתאים לי…המיילדת שלי הייתה מאוד מקסימה, עשתה הכל כדי שלא יהיו לי קרעים וגם בבדיקות פתיחה ניסתה לא להכאיב לי. אחרי שקטנצ'יק יצא ישר חתכו לו את חבל הטבור, שבדיעבד גיליתי שבכלל לא חייבים ישר לחתוך, שאפשר לחכות שכל הדם יזרום לתינוק ורק אחרי זה לחתוך, שוב אף אחד לא אמר לי את זה ולא יכולתי לבחור מה מתאים לי. ביקשתי אותו אלי, אפילו ניסיתי להניק אותו, זה היה רגע מאוד מרגש. מאוד רציתי שישאירו אותו עלי, סקין טו סקין, שהמעבר הזה שלו לעולם החיצוני יהיה לאט לאט, שירגיש שאני לצידו, שאני מחממת אותו…אבל לצערי השיליה  לא נפרדה ולקחו אותי לחדר ניתוח כדי להוציאה. לאחר התאוששות, כבר במחלקת יולדות, ביקשתי שיביאו את התינוק שלי, הרגשתי רע שהוא נאלץ להיות בלעדיי בשעות הראשונות שלו מחוץ לרחם, מקום החמים, העוטף והבטוח בשבילו. אמרתי לו שלא אעזוב אותו יותר, אבל אז נזכרתי שאנחנו בביות חלקי ושכן יש שעות שחייבים לשים את התינוק בתינוקייה….לא רציתי בזה, אבל אמרו שזה מה יש…עוד במיון יולדות ביקשתי ביות מלא, ענו שאבקש אחרי הלידה. כך עשיתי אבל אז אמרו שאין מקום בביות מלא וכולם התחילו לשכנוע אותי שביות חלקי זה בסדר גמור. בסוף השתכנעתי ואני כועסת על עצמי על זה ומאוד מצטערת שלא עמדתי על שלי כי  אף אחד לא יחליף את החום, אהבה ודאגה של אמא. תינוק זקוק לאמו.

הרגע הכי טראומטי שלא יוצא לי מהראש שכשבאתי לקחת את הבן שלי מהתינוקייה  כדי להניק, אמרו שאי אפשר כי הוא צריך לעבור בדיקת רופא שגרתית. הרופא לא הגיע בכלל. הילד שלי בכה כי היה רעב. התחננתי, בכיתי….ושום דבר לא עזר…לא נתנו לי את הילד שלי שהיה רעב ( !!!!!!!!) , בסוף, הרופא הגיע לבדוק את התינוקות אחרי שעה וחצי!!!! באותו זמן הילד שלי לא אכל כבר 5 שעות!!! תינוק בן יום……

ביקשתי גם להיות נוכחת בבדיקות רופא של הבן שלי אבל נאמר לי שאסור…ובדיעבד גיליתי שכן להורה יש זכות להיות נוכח בבדיקות!!! אז למה לוקחים לנו את הזכות הזאת? זה ילד שלי! אני רוצה לדעת מה עושים לו, אני רוצה לראות מה עושים לו!

הרבה אמהות צעירות עם הריון ראשון לא יודעות שיש להן זכות לבקש, ואם לא עוזר אז לדרוש לעשות את מה שהן חושבות לנכון עבורן  ועבור תינוקן . אני גיליתי את זה ועוד דברים כבר אחרי הלידה. מה שבטוח- פעם הבאה אבוא מוכנה עם רשימת דרישות. פעם הבאה אני גם אוותר על המקלחת הראשונה של תינוק בבית חולים שעושים אותה מתחת לברז, כי יותר מתאים לי לעשות אותה בבית, באמבטיה, בשקט, בכיף….גם ככה יש שכבת ורניקס שמגנה על העור וחשובה לו בימים הראשונים.

כשכבר חזרנו הביתה עשיתי את הכל לפי האינסטינקט האימהי, לפי מה שהרגיש לי לנכון, לפי מה שהתאים לנו. אבל כן ,גם לסובבים היה  מה להגיד לנו ,שחייבים מוצץ כדי שידע להרגיע את עצמו, שאני עושה טעות שלא נותנת לו אותו, ושאסור להחזיק את הילד הרבה על הידיים כי הוא יתרגל, ושצריך ללמד אותו להירדם לבד במיטה שלו גם אם זה כרוך בבכי של שעה….שאסור לתינוק לישון במיטה עם ההורים, שמה זה השטויות האלה חיתולי בד וכו'.   אז אני לא מסכימה עם זה ועושה מה שטוב לילד שלי…אני קשובה לצרכים שלו ולא לעצות של אחרים.

ולסיכום: לכל אשה, לכל אמא יש זכות בחירה לעשות את ההכי טוב והכי נכון ומתאים לה ולילדים שלה. אל תשכחו את זה. וכמובן צריך לכבד ולא לשפוט את הבחירות של אמהות אחרות. כל אחת היא שונה וזה לא אומר שאחת יותר טובה מהשנייה. כל אחת ומה שמתאים לה.