החיים שלי נחלקים לשתי תקופות.

תקופה ראשונה של ילדות במעטפת צמר גפן, לימודים, צבא, חתונה עם החבר הראשון שגם היה הגבר הראשון, לידה של הבן, גירושין.

תקופה שניה שמתחילה בנורית גרושה טריה ואמא צעירה בת 28 שלא ממש יודעת מהחיים שלה כלום, מאמינה ובוטחת באנשים בצורה עיוורת, לא חושבת לרגע שמישהו ייקח את הטוב שמביאה איתה ויעשה בו כרצונו, רומנטיקנית בנשמה שחושבת שלכולם אותן אמות מוסר ויושרה כמו שלה.

נורית שנפגעת על ימין ושמאל מדברים מאד לא משמעותיים שאומרים אנשים עוד יותר לא משמעותיים.
נורית חסרת ביטחון, "עכברה" שתלתה במילים שאמרו לה המון תקוות, המון חלומות, שכמובן התנפצו לה בבום על קולי, ישירות בפנים.

הכרנו באיזה צ'אט שאפילו לא זוכרת את שמו. קצת דיברנו, החלפנו תמונות, טלפונים ואז מחליטים להיפגש בבית קפה תל אביבי, אי שם בקצה אבן גבירול.

התרגשתי!

אחרי אין סוף אכזבות ברמות כאלו ואחרות, חשבתי שאולי זה הולך להשתנות.

וזה אכן השתנה. אמנם לרעה, אבל השתנה.

כשסיימנו לשתות את הקפה ולנשנש את העוגה, הוא הציע לי לבוא אליו הביתה כדי לראות ציורים שלו (היה צייר בראשית דרכו, ככה לפחות הציג את עצמו) ואני הסכמתי. לרגע לא חשבתי שעומד מאחרי זה משהו אחר.

תמימה, כבר אמרתי?

כשנכנסנו אליו הביתה, הוא נעל מאחרי את הדלת ובלי לתת לי זמן לנשום, תפס אותי והדף אותי לתוך חדר השינה שלו שהיה ממש צמוד לדלת הכניסה ומשם נהדפתי אל המיטה.

הייתי בהלם. לא ממש ידעתי מה לעשות עם עצמי. פחדתי. רעדתי. שתקתי. התאבנתי.

הידיים שלי מעל הראש, יד אחת שלו תופסת אותן ולא נותנת לי לזוז, יש שניה שלו מרימה את השמלה שלי.

הוא ניסה לחדור לתוכי ולא ממש הצליח. הייתי מאובנת כמו ביצה של דינוזאור אחרי אלפי שנים.

ברגע מסוים הרגשתי שהידיים שלי מוחזקות בפחות עוצמה, הנפתי את עצמי בכוחות שרק אלוהים יודע מאיפה הבאתי, דחפתי את עצמי עליו והוא נפל הצידה. עם אותה תנופה קמתי מהמיטה, חטפתי את התיק שעמד לצד המיטה, יחפה, רצתי לכיוון הדלת וברחתי משם כל עוד נפשי בי.

לא התלוננתי. מה גם שדי האשמתי את עצמי שהבאתי את זה על עצמי בעצם העובדה הפשוטה שהסכמתי לבוא אליו הביתה.

ברור שזו לא היתה אשמתי. ברור שעצם העובדה שהסכמתי לעלות אליו הביתה, לא נתנה לו פתח לבצע בי את מה שרצה (ולא הצליח). גם ברור לי מה היה מאז והלאה.

זה היה לפני משהו כמו 17 שנה ובשנים שעברו מאז, חיזקתי את החומות, התרחקתי מאנשים, הבאתי את רמת האמון הבסיסית שלי לאפס.

כל אדם שאני מכירה בעולם, יודע בדיוק את מה שהחלטתי לחשוף בפניו, לא יותר ולא פחות.
מי שפוגש בי בפעם הראשונה, רואה את הפרצוף המחייך שאני עוטה על עצמי ולא מקבל שום גישה אל תוך נשמתי.
בחמש השנים האחרונות, שהחלו בעצם את החלק של שארית חיי, הפכתי והפכתי בנשמתי, ניסיתי להבין אם אני רוצה לשנות את המהות הבסיסית של נורית שהיא האמונה באנשים, האמונה בעצמי, הטוב המאד טוב שיש בי וגם הרע שקיים בי, עם החששות ועם הכל, החומות והמגננות, הציניות והרכות שמשולבים יחד.
הבנתי שלא רוצה להשתנות. רוצה להישאר כמו שאני.
לא מושלמת,
אבל מושלמת בשבילי