285 צפיות
"אנחנו חיים בחברה שאומרת "קדימה נו, תתגבר", אבל זה לא עובד ככה"
דפנה


על אובדן ופרידה
דפנה
מטפלת בשיאצו והילינג
לפני שנה וחצי אמא שלי נפטרה מסרטן, היינו מאד קרובות, אני הבת היחידה במשפחה, יש לי שני אחים גדולים ואני הכי קטנה.
היא הייתה חולה במשך שנה וחצי קודם ואני ליוויתי אותה לאורך כל המחלה מעת הגילוי.
במהלך הדרך הזו עברתי תהליך התפכחות לגבי החיים שלי וערכתי בהם שינויים רבים.
באותה עת גרתי בדירה שכורה בתל אביב לבדי כבר 4 שנים,הייתה לי קליניקה בדירה וגם עבדתי בה.
בהתחלה לא היה ברור לי הרבה אבל היה ברור לי ש"ככה, כמו שהחיים שלי נראים עכשיו – לא טוב לי, אני לא רוצה יותר".
שלב אחרי שלב התבהרו השינויים, בהתחלה העברתי את הקליניקה אל מחוץ לדירה והכנסתי שותפה, לא רציתי לחיות לבדי יותר.
לאחר מכן התבהר לי שגם מעבודתי כמטפלת אני צריכה הפסקה, גם מכיוון שהליווי את אמא היה קשה ומעמיס ולא הייתי פנויה אל המטופלים שלי,
וגם משהו בדרך שבה עבדתי לא היה מדוייק, לא היה ברור לי אז מה, רק היה ברור שאני צריכה להפסיק.
בדיעבד אני יכולה לומר שכל מה שעברתי בשנתיים האחרונות הפך אותי למטפלת הרבה יותר קשובה, נוכחת ומדוייקת. גם הרבה יותר אמיצה,
ועל כן מטפלת הרבה יותר טובה.
בנוסף לכל זאת גם הרבה שנים חייתי בהימנעות מזוגיות, והמפגש עם המחלה ועם המוות העיר אותי גם לגבי הנושא הזה,
לא רציתי להמשיך לחיות בהימנעות, רציתי לממש את חיי במלאות.
לאחר קצת יותר משנה עם המחלה, נראה כי מסתמנת נסיגה. בתקופה הזו פגשתי מישהו והתאהבתי מעל לראש.
מעט אחרי זה התגלה כי בעצם המצב מחמיר, לאמא כבר לא נשאר כוח והתחלתי להבין כי אני עומדת להיפרד ממנה בקרוב, ההבנה מגיעה בשלבים של עיכול, כך גם התחלתי להבין שעוד עומדת בפניה דרך קשה ומלאת כאבים עד הסוף ושאני עומדת ללוות אותה דרכם וזה מפחיד וכואב גם עבורי.
במרחק של בערך שבועיים אחד מהשני קרו הדברים הבאים:
החבר שלי נפרד ממני, מצבה של אמא החל להתדרדר בצורה חמורה ומהירה,
בישרתי לשותפה שלי לדירה שזה לא הולך בינינו ועליה לעזוב, היא השיבה מלחמה ועשתה את השהות בבית לבלתי נסבלת.
במשך חודשיים שלושה – נסעתי פעמיים בשבוע להורים ועבדתי שלוש משמרות של שמונה שעות על הרגליים, הייתי המון בדרכים.
נעלם לי חוש הטעם, ירדתי במשקל בצורה קיצונית, נשר לי הרבה שיער מהראש וכעסתי, מאד כעסתי. במקביל לקיץ הרגשתי כאילו הכל בוער.
אחר כך נשארתי לצידה עוד חודש עד שנפטרה ובתקופה הזו היה חסד- זו הייתה זכות ללוות אותה, אבל גם התקופה הכי קשה שהייתה בחיי, הייתי בסטרס קבוע, תפקדתי כל הזמן והתקשתי לנוח או בכלל להתייחס לעצמי. לראות אותה בכזה סבל וכאב ולעזור לה לעשות את הפעולות הכי פשוטות עד שהגיעה העת לעשות אותן במקומה זו טראומה רצינית.
כמה מהחברות שלי לא יכלו להיות שם בשבילי כמו שהייתי צריכה, גם הכאב היה כל כך עצום שהפחיד אותי לחלוק אותו עם הקרובים לי,
פחדתי להכביד עליהם. ולא הייתה לי היכולת לומר לאנשים מה אני צריכה מהם.
למרות שכן היו אנשים שדאגו לי הרגשתי לבד, וכעסתי על כל מי שלא היה שם.
תקופת האבל הייתה בחורף. המערכת החיסונית שלי נחלשה מאד וחליתי הרבה, לא נשארו בי הרבה כוחות, לא פיסיים ולא יכולות הכלה או קשב רבים.
מאוד הסתגרתי, העברתי את רוב השנה בבייתי, למזלי הייתה לי כבר שותפה חדשה ונעימה, קשובה ואיכפתית, שהעברנו שנה מאוד מחזקת ביחד.
מה עזר לי בדרך?
לקח לי זמן להבין שאני צריכה לראות פסיכולוגית, מישהי ניטרלית שאוכל לשפוך אצלה ולהיות מוכלת. קצת אחרי הפרידה מבן הזוג התחלתי ללכת אליה. והיא מאוד תמכה בי לאורך שנה ויותר.
לקחת פרק זמן שהוא רק עבורי, שאני לא צריכה להכיל את הצד השני, זה לא משהו שנוח לעשות בצורה מלאה עם מישהו שקרוב אליי בחיי.
בזמן הטיפול באמא עשיתי המון פעילות גופנית- בעיקר הליכות, זה עזר לי להשתחרר מהעומס ולנקות את הראש והלב לשעה, זה איפשר את התפקוד שלי.
במהלך שנת האבל- תירגלתי יוגה כשיכולתי, היוגה עזרה לי למצוא את המרכז שלי מחדש, להתחזק. גם טופלתי בדיקור שממש העמיד אותי על הרגליים.
עשיתי גם שינויי תזונה שהיו הכרחיים.
והדבר שעזר הכי הרבה היה שחברה שאיבדה את אבא שלה כמה שנים קודם אמרה לי:"אל תצפי מעצמך לשום דבר השנה, לא סתם קוראים לזה שנת אבל,זו לא את שאת מכירה וזה לא הכוח שלך כמו שאת מכירה אותו". 
זה נכון, זה עזר לי להרגיש בסדר, להרפות מעצמי ולהיות סבלנית עם הקצב שבו אני מעכלת את הדברים. בסופו של דבר הרשיתי לעצמי להיות חלשה, עצובה וכועסת, חסרת סובלנות וכל מה שהייתי.
בכיתי. המון. וזה שחרר אותי, וכך צעד צעד, בסבלנות ובאימהות אוהבת עבור עצמי חזרתי לתפקוד ולאחר מכן גם להבנה מה הלאה ולפעולה בעקבות ההבנות.לשמחה ולהתרגשות מהחיים.
אנחנו חיים בחברה שאומרת "קדימה נו, תתגבר" וגם אני ניסיתי כמה פעמים להאיץ בעצמי בתהליך האיחוי שלי, אנחנו לא נוטים בטיבעיות לקבל את עצמנו כמו שאנחנו, להיות סבלניים עם הקשיים שלנו, אבל זה לא עובד ככה,
דווקא מתוך קבלה והרפיה, יכלתי להירפא, להתחזק ולחזור לעצמי.
שתפי את הסיפור שלך
תגובות מצולמות
תגובות כתובות
1
גלויות
Nurit Shohet
24-05-2016 16:01
היי דפנה, התרגשתי מאד לראות את הסרטון ולאחר מכן לקרוא את סיפורך המלא. אני בדיוק מתמודדת עם סיפור גם שונה אך מאד דומה בהרבה אלמנטים למה שעברת. בשלב זה כותבת בקושי שורות אלה ומאד נסערת בתוכי. תודה רבה על השיתוף.