בגיל 36 רווקה, זוגיות לא נראית באופק גם כי מזמן לא היה וגם כי לגמרי מחכה שהאביר ידפוק בדלת ביתי ויגיד: "באתי להציל/להושיע/לגאול אותך מסטאטוס הרווקה בלי ילדים ומשפחה שלך"

שני דברים קרו במקביל: זוג חברות שלי הביאו ילד בעזרת בנק הזרע ודרכם נחשפתי לתהליך והדבר השני הוא שחברת הנפש שלי אמרה לי: מיכל מספיק לחכות. אני לא מכירה נשים שהצטערו שהביאו ילד, אני מכירה נשים שהצטערו שלא הביאו. הזמן דופק. מספיק לחכות.

ואני עדיין במזמור המה פתאום, אני אפגוש מישהו, אני אעשה את כמו כולם, בדרך ה"נורמאלית" וכו' וכו' וכו'.

החברות אמרו לי: עד שאת מגיעה לרגע שבו מזריעים אותך לוקח זמן. תתחילי מכל הדברים שצריך לעשות לפני.

וכך היה. גלשתי באיטיות לתוך התהליך כאשר כל פעם אני רואה את הצעד הבא בלבד. לא הייתי במצב להכיל עדיין את התמונה הסופית של אני עם ילד, לבד. 

עד שהחזקתי את שי בזרועותיי לקח בערך שנתיים וחצי. במהלך הזמן הזה הרגשתי איך אני עוברת תהליך פנימי של הכנה לבאות. בעיקר נבנתה לאיטה הידיעה הברורה שאני יכולה לסמוך על עצמי ושיהיה בסדר.

אני בן אדם אופטימי מטבעי ומחזיקה מבחירה באמונה שכל דבר קורה בזמנו ושום דבר לא קורה סתם. אמונה זו אפשרה לי לעבור את התהליך בצורה רגועה ובלי לחצים מיותרים.

ב 14 באוקטובר 2012 שי נוצרה. אני זוכרת את התאריך כי זהו יום ההולדת של שתי חברות טובות שלי (אמרתי כבר ששום דבר לא קורה סתם?…) ההיריון עבר בנעימים מבחינת בחילות דליות ברגלים ושאר מרעים. כאילו מישהו שם למעלה ביקש לחסוך לי כי גם ככה אני לבד…  מבחינה נפשית לא עיקלתי את הקשר בן הבטן הטופחת לתוצאה הבלתי נמנעת. הכחשה היא מנגנון הגנה ואני השתמשתי בהגנה הזאת כמיטב יכולתי.

חודשיים לפני הסוף חברה טובה שלי ילדה ואני זוכרת שבאתי עם חברת הנפש שלי לבקר אותה בבית חולים ויצאתי אחוזת אימה. למראה הגור הקטן הזה הבנתי פתאום מה מחכה לי. אחזתי בידיה של חברתי ואמרתי: מה עשיתי אין מצב שאני אסתדר לבד, זה כזה קטן, איך אני אהיה עם זה לבד. הייתי היסטרית לגמרי. חברתי היקרה תפסה אותי ואמרה: קודם כל תירגעי, דבר שני זה לא נשאר כזה קטן זה גודל מהר ודבר שלישי את לא לבד!

ב 5 יולי 2013 שי נולדה בלידה מדהימה מהירה ומכאיבה במידה. שתי חברותי הטובות היו איתי. חוויה בלתי נשכחת. ברגע ששמו אותה עלי נעלמו כל החששות וידיעה ברורה מלאה אותי שיהיה בסדר. מין ביטחון פנימי שאנחנו נסתדר ובייחוד שזו ההחלטה הכי טובה שלקחתי בחיים.

מאז עברה כמעט שנה ואני מאושרת כמו שלא הייתי מאושרת מעולם.

לצערי אי אפשר להבין את עומק הרגשות עד שאת מחזיקה את הגור הקטן בידיים. ולמה לצערי? כי חוסר ההבנה הזאת הביא אותי ולדעתי נשים רבות, למשוך את הזמן ולהמשיך לקוות שיגיע האביר. אני לא בן אדם שמתחרט על מעשיו וכל דבר בזמן שלו אך יחד עם זה לי היה מזל שהתהליך היה מהיר יחסית ולא נתקלתי בבעיות מיוחדות. כשאת מתחילה את התהליך קרוב לגיל 40 הסיכויים לא לטובתך ויש הרבה דברים שיכולים להשתבש. שלא לדבר על אם תרצי ילד נוסף.

שי לא רק הביאה לי אושר גדול אלא הצמיחה אותי בכל היבט שהוא. שחררה אותי מכל כך הרבה כעסים ותסכולים, מהיאחזויות מחשבתיות של איך אמור ומה נכון ומה יגידו שרק בדיעבד את רואה באופן ברור כמה זה תוקע ומעכב וכמה לא רלוונטי.

זוגיות? כשיש לך את הילד שלך והוא רק שלך כל ההתייחסות לזוגיות תופסת זווית אחרת לגמרי. כל הקלישאות המדוברת סביב הנושא – נכונות! את לא לבד יותר, את לא צריכה זוגיות כדי…, הפרופורציות משתנות. משהו נפתח ומזמן דברים מדהימים.