489 צפיות
"הסתכלתי כל הזמן על הבת שלי וחיכיתי ללדת..."
עדי


על טראומת לידה
עדי
אמא של תמר, נשואה, צלמת הריון ומשפחה

כבר למעלה מעשור שאני צמחונית. תמיד הייתי מחוברת לטבע ועם הזמן התפתחה בי מודעות גדולה מאוד לסביבה הטבעית והרצון לחיות כמה שיותר קרובה לטבע גבר.

אני מתגוררת בקיבוץ כבר כמה שנים, לא משתמשת בתרופות ומבקרת לעתים רחוקות מאוד אצל רופאים. מטפלת בעצמי בשיטות אלטרנטיביות שונות, תזונה וצמחי מרפא ונעזרת באנשי מקצוע בטיפולי מגע, אנרגיה ורוח שונים.

 

כשפגשתי את שרון, בן זוגי, ידעתי שאיתו אביא ילדים ותיכננתי הריון ולידה טבעיים ככל שאוכל. למדתי וחקרתי את הנושא מכל זוית אפשרית : סרטונים, מאמרים, שיחות בקבוצות שונות עם נשים שעברו חוויות כמו שרציתי וכמובן – התנ"ך – הספר לידה פעילה…

במשך שנתיים ניסינו להרות ללא הצלחה, עד שהבנו שבדרך שלנו עוברת חתונה כדת וכדין.

עברנו תהליך מיוחד ונפלא ושבוע לאחר החופה והמסיבה נכנסתי להריון.

ללדת בבית אני רוצה!

רק שלבן זוגי הרעיון היה רחוק מאוד, שלא נדבר על אמא שלי (אחות בי"ח קפלן) שהזדעזעה וקבעה שאני חסרת אחריות, יולדים רק בקפלן!

שוב התיישבתי לחקור את הנושא במדינת ישראל והגעתי לפשרה – בית יולדות בגדרה – שהתבררה כבחירה נפלאה.

תזונה טבעונית ליוותה אותי, טיפולים במגע, במים, רפלקסולוגיה וניקויים אנרגטיים.

תהליך הכנה ללידה במקום שהיה התגשמות כל חלומותיי הרטובים, עם שלוש מיילדות שחיבקו אותו ברוך ונתנו לי כל מה שרציתי והייתי צריכה – בית חם, הכלה עד אינסוף והתחושה שמצאתי את המקום שלי ואני בטוחה.

עברתי הריון נפלא, עם עוברית רגועה ומאפשרת.

הפחד וחוסר הנסיון עם המערכת הרפואית, יחד עם האמונה בצדקת דרכי, הובילו אותי בסביבות שבוע 30 להפרד מהקונבנציונלי ולהתמסר לדרך שלי בטוטאליות.

הבעיה היחידה הייתה שההריון המשיך והמשיך והמשיך…

אני המשכתי להאמין. והמשיכו להאמין בי. ולחבק ולתמוך.

עד שהגיע שבוע 42. ובמדינת ישראל מיילדת בית לא יכולה לקחת על עצמה את האחריות כשרופא קופ"ח אומר שהעוברית בסכנת חיים (וזה נתון לוויכוח) וחותם על הפנייה דחופה ללידה.

חשך עליי עולמי. לא התכוננתי לרגע הזה בכלל.

להתחיל תהליך של לידה מכלום. אין לי תיק מתאים בכלל להתאשפז עכשיו…הייתי אמורה לחזור הבייתה אחרי כמה שעות עם התינוקת שלי. פחד. משותקת. איפה הספרים וקבוצות התמיכה עכשיו??? אף אחד לא הכין אותי לזה!

התעשתתי בשנייה. אספתי כל שבריר של כוח שנשאר בי אחרי בכי ואבל על הלידה החלומית שלא תהיה לי.

אינטרנט. מה לוקחים לבי"ח. תכנית לידה. מהר להביא את התיק מהאוטו ולארוז מחדש. תביא דבש. תמרים. תה קמומיל. את המנורה הקטנה. כרית חימום. הולכים ללידה טבעית בבית חולים!

ניסינו לישון בלילה טרוף, קמנו בבוקר, עברנו דרך בית הקפה האהוב עלינו לקפה וכריך לדרך, אוספים את אמא שלי וקדימה קפלן. אני באה! בדרך עוד שיחות עם המיילדות שהיו אמורות להיות לי, שציידו אותי במה שרק יכלו.

הדרך הולכת להיות מלאת צמתים. יש לך עוד אפשרות בחירה.

בהתחלה עוד הייתי אופטימית. מוניטור ובדיקות. הכל תקין. צריך בלון. אלוהים ישמור אותי.

יצאתי מהחדר לבושה בחלוק. מבולבלת. מדממת וכאובה והבנתי שהגעתי לסיוט הכי גרוע שלי.

אף אחד, כולל אני, לא הכין אותי למה שעמד לקרות.

עברתי בתהליך לידה שלי את כל מה שהכי פחדתי ממנו. 30 שעות של פיטוצין פטידין אפידורל סירי לילה נסיונות לקדם את הלידה על כדור וריקודים ושירים. כאב לא טבעי. בכי. תחושת חוסר אונים וחוסר שליטה. מבוכה עצומה.

בשעה ה-30 כבר הייתי מותשת נפשית. משותקת מאפידורל ופחד, שכובה על מיטה עם מסיכת חמצן וקושי כבר לנשום. אנשים נכנסים ויוצאים. מהחדר ומהגוף שלי. כאוס. האטות בדופק. לידה לא מתקדמת. דיבורים על ניתוח קיסרי. הביאו טפסים וחבשו לי את הרגליים. הגעתי לקיצוניות הגמורה של הלידה המושלמת שהיתה אמורה להיות לי.

הייתי בתוך סיוט. נכנעתי. שחררתי שליטה.

לחדר נכנסה אחת מהמיילדות שהיתה אמורה להיות לי במקריות (או שלא) וחיבקה והכילה אותי. רייקי וליטוף. מבט מוכר שראה אותי בסיטואציה אחרת לגמרי, בה הייתי מחוברת לעצמי, מועצמת ושמחה.

ונכנס רופא שהסתכל עליי סוף סוף וקבע. ההאטות בדופק זה של האמא. חיבר מוניטור לראש של התינוקת שלי. יש לנו חצי שעה, נראה מה קורה ואם אין האטה נמשיך כך ולא נלך לקיסרי.

נשמתי. יש לנו עוד סיכוי עוברית שלי…

אחרי חצי שעה התחלתי לידה. תוך שעתיים היא הייתה בחוץ. מותשת.

כל החלומות שלי על לתת לחבל הטבור לפעום, להניק, עפו מהדלת באותה מהירות שלקחו אותה.

לאחר מכן באו הקשיים להניק, להתחבר, לרצות שכל העולם יניח לי לנפשו.

חודשיים שכבתי איתה במיטה ובכיתי כשעולות בי התמונות מהלידה. טראומה.

התינוקת שלי לא עולה במשקל. קוראים לה תמר והיא רגועה ונבונה ויפה. ורזה. מאוד.

קוראים לזה FTT וזה כשל בשגשוג. אני לא הלכתי לטיפת חלב וגם לא לרופא. החרדות שלי מהמערכת הרפואית היו קשות מאוד בעקבות הלידה. התעקשתי שהטבע יודע לעשות את מה שצריך. שבלידה לא נתנו לי את האפשרות להוכיח את האמונות שלי והנה עכשיו…

התאשפזנו לשבוע בקפלן. הורו לי להפסיק להניק לאלתר ולהתחיל לתת סימילאק. מבחינתי זה היה מוות.

לא יכולתי לראות כמה שהילדה שלי רזה ורעבה. האמנתי בהנקה ובחיבור הטבעי בינינו.

אף אחד לא הכין אותי לזה. לא ידעתי שקיימת אפשרות כזו, שהטבע נכשל.

אמרו לי שאני לא אחזור להניק. לעולם.

התאבלתי שוב.

 

היום תמר בת 7 חודשים, יונקת הנקה מלאה, נמצאת באחוזון 50. תינוקת ערנית וסקרנית ויפה וכל האהבה והאור שיש בעולם במבט אחד של עיניה. נלחמתי את המלחמה של החיים שלי כדי להניק אותה בהצלחה.

הלכתי לטיפול רגשי. הבנתי ששם הבעייה. ברגע שויתרתי לחלוטין על ההנקה, הצלחתי. החלב זרם ממני אליה בשפע. ברגע שנכנעתי השפע זרם אל חיי.

 

לכל מי שקוראת אני שולחת אהבה.

תאהבי את עצמך עד מאוד. את שווה את זה. את פלא הבריאה. כבדי את מה שמגיע אל הדרך שלך, נשמי עמוק בצמתים שאת מגיעה אליהם ותביני שהבחירה שאת עושה לא באמת כל כך חשובה.

את חשובה.

תקראי מליון מדריכים. איזו עגלה לקנות. איזה חיתול טוב יותר. מה עדיף כלים מבמבוק או מעשב חיטה.

אף אחד לא יכין אותך לרגע שבו תצטרכי לבחור.

לרגעים האלו אני שולחת לך חיבוק. את תהיי בסדר גמור. את מלכת העולם. את אלוהים.

שתפי את הסיפור שלך
תגובות מצולמות
תגובות כתובות
1
גלויות
Noa Stirling
01-03-2016 21:27
עדי יקרה, בתור מי שעברה מסלול די דומה בדרך האימהות והלידה ריגשת אותי מאז. שיתוף שדורש אומץ גדול. עד היום אני מתקשה לספר ולשתף בסיפור הלידה שלי. תודה לך על האומץ!