היי אני חגית בת 33 חיה נושמת וחולמת אופנה. נולדתי בקיבוץ מעברות, בת זקונים אחרי 2 בנים, הייתי ועודני הנסיכה בבית.

אחרי הצבא התחלתי לעבוד כמדירכת נוער בקיבוץ, קצת חו"ל, קצת עבודה והתחלתי ללמוד בבית הספר לתאטרון פיזי "תאטרון הגוף".

במקביל הכרתי את דרור, הוא היה מדריך נוער בקיבוץ משמר השרון מתי שאני הייתי.

התחלנו להיות ביחד ודי מהר אני עברתי לגור איתו בקיבוץ (כיוון שלי לא היתה דירה בקיבוץ כי בדיוק חזרתי מחו"ל), היינו מוקפים בחברים שלו שאני מאוד מאוד אהבתי והוא כבש אותי בחכמה, בטוב לב ובאהבה הגדולה שהיתה לו אלי.

בתחילת המערכת יחסים שלי איתו הרגשתי חצי שלמה – במשיכה, באהבה בהתאמה (למרות שלכאורה היינו נורא דומים בהמון דברים וזה מאוד הדליק אותי)

לא ידעתי איך להתמודד עם הספקות וכעסתי על עצמי על זה שמצאתי בחור מדהים ושאני אפסיק לראות את הקשיים בכל דבר.

נסענו לטיול ארוך ביחד, היינו חברים מאוד טובים, שיתפנו הכל, צחקנו מהכל אבל בקושי שכבנו.

אחרי 5 שנות זוגיות, דרור הציע לי נישואין, אני הסכמתי.

בתוך תוכי פחדתי, התייסרתי, הייתי מלאה בחששות והשתקתי את כולם.

פחדתי לפרק בזמן ההוא את כל מה שבנינו, את הבית המשותף, את נמש הכלבה שאימצנו ביחד, את הקשרים שנבנו – הסתכלתי על זה והדחקתי את זה פנימה בטוענה שדי, מספיק עם השטויות, יהיה לי בעל שיאהב אותי עד סוף חיי, שיתנהג אלי בכבוד ושיהיה החבר הכי טוב, זה מספיק וזה מצוין.

הסדק הראשון בחיי התחיל כשהתפטרתי מחברה שעבדתי בה כ 3 שנים. חברה ליעוץ ארגוני שהיה לי בה תפקיד ניהולי, מתגמל ומאתגר. התפטרתי כי נשחקתי, כי הרגשתי שאני הופכת לעבד, שלא טוב לי.

יצאתי לתקופת אבטלה של שלושה חודשים בה הרגשתי כציפור הכי חופשיה שיש.

בסוף התקופה הזו טסנו דרור ואני להודו (אחרי שכנועים שלי) לטיול שקראנו לו "הטיול האחרון" לפני המשכנתא והילדים.

זה היה טיול מהמם, אני התאהבתי בהודו והכי לא רציתי לחזור לארץ להתחיל את החיים.

חזרנו אחרי הטיול הזה לקיבוץ של דרור במטרה לבנות בו את ביתנו ולגדל את ילדנו.

4 חודשים אחרי שחזרנו, פגשתי את טל.

טל היתה חברה טובה של דוריס (חברת הנפש מהצבא, 1 מתוך 3) שהכרתי את שמה וידעתי מי היא אבל מעולם לא יצא לנו להיפגש.

הפעם הראשונה שפגשתי אותה היתה כשיצאנו יחד (עם דוריס ושני, שהיא חברה נוספת) למסיבת בנות.

היה לי נורא כיף במסיבה הזו, רקדתי והשתוללתי ואני זוכרת שם שטל מאוד סיקרנה אותי – המראה, האטיטיוד, הגישה, איך שהיא רקדה ודיברה.

כמה שבועות אחר כך טל, דוריס ושני התכוונו לצאת לקמפינג בסופש והציעו לי להצטרף.

נורא שמחתי לבוא כי הסקרנות כלפי טל לא נרגעה.

בקמפינג יצא לי להכיר יותר לעומק את טל והתאהבתי מדקה לדקה. היה לנו חיבור שאי אפשר להסביר אותו במילים, מגנט.

כשנגמר הקמפינג, הייתי עצובה כמעט כמו סיום הטיול בהודו ומאוהבת. ומבולבלות קשות.

יום אחרי הקמפינג טל ואני יצרנו לנו עולם הודעות משלנו רק בווטס אפ וכעבור עוד יום היא הופיעה בחנות שלי ודיברנו בספסל על מה ששתינו מרגישות.

כל אחת הרגישה שפגעה בה רכבת, רק לי נוסף לפגיעת הרכבת היתה עוד רכבת ענקית שדהרה לעברי – דרור.

הייתי מבולבלת ונסערת שאני חווה תחושות כאלו בזמן שאני עם דרור, הרגשתי מיוסרת שאני מסתירה ממנו הודעות ודברים שעוברים עלי.

הייתי מלאה בטל ובבילבול ולא ידעתי מה להגיד לו.

בפעם הזו בספסל, אמרתי פעם ראשונה בחיים לטל שלא טוב לי עם דרור.

לא אמרתי את זה בחיים לאף אחד, גם לא ל3 חברותי הקרובות ביותר (הנזכרות מעלה).

מפה לשם, כעבור ימים ספורים, סיפרתי לדרור את כל מה שעובר עלי, לא חסכתי ממנו פרט.

דרור היה נסער אך האמין בכל ליבו שנוכל לנצח את זה ולהתגבר על זה ביחד.

התחלתי טיפול פרטני וגם זוגי.

ככל שהתחלתי לפתוח את הדברים ולדבר עליהם הרגשתי שאני לא יכולה לעצור, להשתהות, הרגשתי שאני יוצאת לקרב על האמת שלי ואני לא אנוח עד שאפגוש בה.

ידעתי שהמכשול הגדול ביותר שלי הוא לנצח את הפחד של לפגוע בדרור.

להתייצב מולו ובראש מורם ולהיפרד ממנו בידיעה מוחלטת שאני מרסקת לו את הלב.

זה שבר אותי, תחושות האשם הציפו אותי, פחדים בלתי פוסקים הגיעו, אך עם כל אלו הייתי חזקה יותר מאי פעם.

הרגשתי שפעם ראשונה בחיים שלי, אני כנה, אני אמיתית, אני חזקה ואני אמיצה.

אחרי חודש ומשהו מרגע שכל המשבר פרץ, עזבתי את הבית לת"א עם תיק בגדים.

אחרי יום שהגעתי לעיר, פגשתי את טל ומאז לא נפרדנו.

ביוני 2013 דרור ואני התגרשנו ובערב שבועות הקרוב דרור מתחתן.

החתונה שלו, עזרה לי להתנקות עוד קצת מתחושות האשמה שהבנתי כבר שהן חלק בלתי נפרד ממי שאני.

היא עזרה לי גם לחזור לעמק חפר, במקום בו גדלתי וחייתי והייתי עם דרור ולהקים בו את ביתי עם טל.